הסיפור שלי / דוד פיש

 

פנסי האוטוסטרדה נדלקו והחלו להאיר באור צהוב חדגוני, מחליפים משמרת עם שמש קיץ אדומה שחצתה את קו האופק וצבעה אותו באופן פרדוקסאלי בסגול, ירוק, עם נצנוצי זהב. אני ממהר, אבל התנועה זוחלת בחוסר התחשבות. גם הווייז לא מושיע. הוואצאפ מצפצף. המתוקה בת השלוש וחצי כבר יודעת לשלוח הודעה מוקלטת "אבא מתי אתה מגיע? אני רוצה שתקלח אותי", אבל להתקלח לבד עדיין לא מעזה לנסות. את המצגת למחר טרם סיימתי להכין, אני מהרהר. אשלים בערב מאוחר. מחר על הבוקר אני חייב להזיז ביומן את פגישת הצוות שלי, לשלוח במייל סיכום דיון לבוס… מטלות העבודה טרם הסתיימו, וכבר אני בדרך לקריירה שניה, לעוד לקוחות מרוצים… הרבה משימות ממתינות לי בבית. הבטחתי לתיכוניסטית לעזור במתמטיקה, קבעתי עם הבן ללמוד גמרא. מה עם הבן החייל שלא התקשר? אנסה מאוחר בערב, בתקווה שיהיה זמין… הפקק משתחרר ואני לוחץ על דוושת הגז באנחת רווחה. אולי אספיק גם סיפור לפני שיירדמו, מרגיע מצפון אבהי. בינתיים ממשיך לשנן את רשימת המשימות: לעבור על החשבונות ולשלם, לפני שיגיע הקנס. הברז באמבט דולף כבר יומיים, מתחנן לגומייה חדשה. ואולי, אם לא יהיו יותר מדיי כלים בכיור, אספיק גם להזמין באינטרנט סוללה לטלפון הנייד, כי הישנה מתעייפת מהר. אני מחניק פיהוק מתגלגל. עדיין כברת דרך לפניי. מזל שיש גרעינים בתא, מלאכת הפיצוח מעוררת את הגוף ואת המחשבה. ראיתי כתבה מעניינת במוסף העיתון בשבת, מחכה ליד המיטה שלי. בדיחה… כאילו הלילה אספיק לקרוא ממנה שורה וחצי לפני שאירדם.

 

מה עם הספר שקניתי והבטחתי לעצמי לקרוא? קיבלתי מחבר המלצה על סרט טוב ביוטיוב. מתי אגיע לזה? ואם כבר צפים הדברים המתסכלים, אז מה עם לצייר?

 

אני נזכר במודעה שראיתי על חוג ציור חדש שנפתח למבוגרים. תמיד הייתה לי משיכה לנושא, ציירתי בהנאה פה ושם, וזכיתי במחמאות מזדמנות. אולי זו ההזדמנות לנסות "ברצינות"? לממש משאלה כמוסה ופוטנציאל כבוש? ליצור בעצמי משהו מקורי שמדבר אלי ויוצא ממני החוצה?

 

קול ההיגיון גער את דברו: "תחשוב בהיגיון אם יש טעם אפילו לחשוב על זה. האם יש לך עודף זמן? בכלל אפשרי להכניס סיכה ללו"ז הצפוף? את משימות החובה אתה הרי בקושי מספיק, אז ליזום נוספות שאין בהן הכרח? השתגעת? וגם לו היה לך זמן, מאיפה יישאב הכוח? והמוזה? אתה מהנדס, לא אומן. כבר מאוחר מדיי לשנות זאת. תהיה ריאלי. תשמח במה שיש לך: משפחה מבורכת שאתה משקיע בה וקוצר נחת. קריירת הייטק מכובדת. תובענית, אך מעניינת. גומלת בהערכה וסיפוק מקצועי. תסתפק בהישגים שהגעת אליהם, ובהם תשקיע. אל תטפח שיגיונות שווא בהשגת מטרות הגדולות מממדיך! נו, באמת… פתאום עכשיו ייצא ממך צייר מדופלם? בגילך? אין לך ברירה אלא להכיר במגבלות שלך. גם אם לא הכול מושלם, ואתה עדיין מרגיש שחסר לך משהו, שמח בחלקך וזהו. וותר מראש, שמא סופך להתייאש ולהתאכזב. חבל על הזמן, הכסף ועגמת הנפש. לא שווה את הסיכון". ההיגיון סידר את טיעוניו המשכנעים, ומתוך אחראיות שמא אתפתה, הוסיף, כדי להדוף כל ההתנגדות אפשרית: "ואם בכל זאת אתה מתעקש, חכה עד הפנסיה. אז תוכל לנסות…"

 

 

מערכה ב':

 

בוחש בעדינות תערובת של צבעים שונים. בוחן את הגון שהותיר המכחול במשיכתו על הקנבס ומהרהר בתוצאה. אולי להוסיף קמצוץ כחול קובלט לתכלת השמים המשתקפת בפני המים? ואולי גם קצת כתום המהדהד מעלי השלכת? נראה מעניין. אור פורץ מהציור ואני נשאב לתוכו. חש בדמיוני את אוושת הזרימה ריח הטחב ורכות החול, ואת קרני האור המרצדות מבעד לעלים הצפופים.

 

מתעלם מהחשיכה שבחוץ. מוזיקה מרגיעה ומדרבנת כאחת בוקעת מהאוזניות. חוצצת בין הבית השקוע בשינה, ובין עולמי הער והיוצר.

 

חסר משהו בגון הירוק, אני מבחין. העלים חיוורים ולא רעננים. להוסיף כחול? צהוב? או שמא חום? מעניין לנסות. אולי משהו חסר בטקסטורה? הצל? שואף לתאר טבע ירוק ורטוב באמצע היום, המקרין חום כבד ורעננות קלה. לבטא ולשתף את התחושה הצרובה בזיכרוני מאז ביקרתי באותו מקום.

 

עדיין יש פער בין הציור ובין ציפיותיי ממנו. אבל לא נורא, מוכן לכסות ולצבוע מחדש, ניסוי וטעייה, ניסוי ותהייה. עד שאהיה מרוצה. כך הרי לומדים.

 

תהליך היצירה הוא מסע המשלב בתוכו מתח ושלווה.

 

מה שמלהיב בזירה הזו הוא שאני בעצמי קובע הן את היעדים, והן את השלבים ותכנית העבודה. מחליט על קצב ההתקדמות, ולבסוף גם בוחן ושופט את התוצאות. הוא המעורר תחושת עצמאות משחררת, בה אני לא נתבע לרצות אף אחד מלבדי.

 

מביט בהיסח הדעת בשעון. וואלה! את המספרים הקטנים הללו אני לא רגיל לראות במהלך השבוע, ומדהים איך העייפות התפוגגה לה ברגע שנגעתי במכחול! ממש לא יאומן.

 

לא עת לחשוב על המשימות של מחר. מחר הוא יום שישי, וממילא לא צריך לקום בשש. יש להתרכז עתה במה שנעשה עכשיו. ובזה טוב אני. דיו למחר בשעתו.

 

 

פרולוג:

 

אני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי, אבל לא באופן מסודר. חוג פה ושם, ספרי לימוד, התנסות עצמית, עצות מזדמנות מציירים שביקשתי את קרבתם. בגיל 42 אירע דבר, והחלטתי להצטרף לחוג שבועי של הציירת אורה עוזיאל. כמו בכל אתגר ומשימה גדולה, הקביעות היא המפתח להצלחה. בחוג למדתי את רזי השליטה בצבעי אקריליק, גיליתי את האומץ לצייר על קנבס גדול, ורכשתי את היכולת להתבונן בטבע ולזקק ממנו את התחושה הפנימית שהוא מעורר בי. בגיל 47 הרגשתי בשל "לצאת מן המגירה" ולהציג את עבודותיי בציבור, בתערוכת היחיד הראשונה שלי. החשש לקראתה היה גדול, אך כמוהו גם הסיפוק וההנאה במהלכה ובסופה. הגשמתי חלום, ואותו אני ממשיך להעצים ולממש.

 

לכל אחד מאתנו יש חלום אישי כלשהו. בין אם זה פיסול, צילום, ספורט, כתיבה, תפירה, טיפוס הרים, לימודים, בישול ועוד. על פי רוב אנו נמנעים מלעשות אפילו את הצעד הראשון בתירוצים שונים: קריירה, משפחה, לימודים, פרנסה, עייפות, והרשימה ארוכה.

 

ובכן, המסר שלי הוא חד וברור: אם אתם באמת רוצים בזה, האמינו שזה אפשרי! עשו את הצעד הראשון, ותראו שהשני קל יותר משחשבתם. אם אני במהלך שנים אלה פיתחתי קריירה, השלמתי תואר שני, נולדו לי 2 מילדיי, וגם מצאתי זמן לאהבתי הנוספת – הציור, אני מאמין שגם את ואתה מסוגלים.

 

נסו היום. אל תדחו למחר. ותיווכחו בהצלחתכם.